מרחבי אבל

בשנים האחרונות אני מגלה שוב ושוב שהאבל אינו נמצא רק במקומות שבהם מישהו מת.

הוא נמצא כמעט בכל מקום שבו הלב אוהב.

בפרידה. בשינוי. בילד שלא נולד. בבית שעזבנו. בזהות שהשארנו מאחור. בחלום שהיה לנו על החיים ופתאום כבר אינו אפשרי.

נדמה לי שאחת הבעיות הגדולות של התרבות שלנו היא שלא נשארו לנו כמעט מקומות להתאבל יחד.

אנחנו יודעות לחגוג יחד. לעבוד יחד. לצרוך יחד.

אבל כשמגיע אובדן, אנחנו נשארות לעיתים קרובות לבד.

לכן אני יוצרת מרחבי אבל.

מרחבים שבהם לא צריך להיות חזקה. לא צריך להשתפר. לא צריך להחלים בקצב מסוים.

מרחבים שבהם אפשר פשוט להיות אנושית.

אני רואה באבל ביטוי של אהבה. עדות לקשרים, לתקוות ולחלומות שהיו חשובים לנו.

וכאשר אנחנו מסכימות לפגוש אותו, לא רק הכאב נעשה נוכח יותר. גם החיים.

משהו בלב מתרחב. משהו בשייכות מתחדש. ואט־אט מתגלה האפשרות לשאת את האובדן מבלי להיסגר בפני העולם.

מי בא?

[placeholder — תיאור של מה מרגישים האנשים שמגיעים. לא קטגוריות של אבל — תחושה אנושית.]

לא צריך לדעת כמה גדול האבל שלך כדי להגיע.